בימים הקשים האלה, נראה היה לי נכון לכתוב פוסט חדש על אובדן ואבל. האבל הוא תופעה עתיקה כמו האנושות, אך ההתייחסות הראשונה לאבל במסגרת הכתיבה על בריאות הנפש המודרנית הייתה של פרויד במאמרו "אבל ומלנכוליה". במאמרו קובע פרויד שדיכאון, או מלנכוליה, הוא תוצאה של אבל שלא עובד כראוי. בתהליך העיבוד של האבל, הנפש מתיקה את האנרגיה הנפשית שהייתה מושקעת באדם שמת, ומעבירה אותה לאנשים או לדברים אחרים. במידה והתהליך הזה לא מתרחש, האדם שוקע בדיכאון. תהליך העיבוד, שבמסגרתו חווה האדם סימפטומים הדומים לדיכאון- מצב רוח ירוד, מחשבות שליליות ועוד, הוא לדעת פרויד הכרחי בכדי שהאבל יעובד והאדם יוכל להמשיך בחייו.
תפיסתו של פרויד הייתה מקובלת מאד לאורך השנים, עד שבמדריך האחרון של אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית (DSM 5) הופרדו שני המצבים- דיכאון ואבל. לפי המדריך החדש ניתן לאבחן אנשים שעברו אובדן כסובלים מדיכאון, במידה שהסימפטומים שהם סובלים מהם מתאימים לאבחנה, ללא הגבלת זמן מהאובדן. כמו כן, נוספה למדריך הפרעת אבל ממושכת, שמאובחנת כאשר תחושות הגעגוע והאבל מפריעות לחייו של האדם וגורמות לו להתנהגויות מסוכנות. המשמעות של שינויים מעניינים אלו היא שאבל הוא לא תופעה פתולוגית, אלא אם כן היא גורמת לרגשות או התנהגויות פתולוגיות. בנוסף, זו אמירה שאבל הוא תופעה שונה איכותית מדיכאון למרות שהן נראות לעיתים דומות ואבל עלול לגרום לדיכאון.
שינוי נוסף מתפיסתו של פרויד הוא לגבי ההכרחיות של עיבוד האבל. קיימת הסכמה שלאובדן יש בדרך כלל השפעה משמעותית ביותר על האדם שחווה אותו. עם זאת, קיימת כיום סובלנות רבה יותר לצורות שבהן מתבטא האבל. למשל, ישנה תפיסה מקובלת למדי לפיה ניתן "לדלג" על שלב השקיעה בזיכרונות ובגעגוע לאדם האהוב המלווה במצב רוח ירוד. אנשים שתגובת האבל שלהם היא כזו מעבירים יחסית מהר את האנרגיה שהייתה מושקעת באדם המת לאנשים אחרים, ומעמיקים מערכות יחסים אחרות בכדי לפצות על האובדן. לדעתי, התפיסות שהבאתי כאן מגלמות את העובדה שאובדן הוא חוויה אישית מאד, שכל אדם חווה אותה אחרת ואין דרך "נכונה" או הכרחית לחוות אותה. אנו שונים וייחודיים בשמחתנו ובכאבנו.
סביב הנצחת וזיכרון חללי צה"ל בכלל, ויום הזיכרון בפרט, עולות שאלות כבדות משקל לגבי כיצד ראוי ונכון להנציח ולזכור. ההקשר הלאומי של החללים נכנס, לעיתים ברגל גסה, לחוויית האובדן הפרטית של המשפחות- לטוב ולרע. לטוב- משום שיש ממד מכובד למוות, מוות שיש לו משמעות שחשובה לכולנו כחברה וכולנו מוקירים אותה. לרע- משום שהמשפחות הזוכרות נדרשות לעמוד בסטנדרטים מסוימים של איך צריך ונכון לזכור ולהנציח. דוגמא לכך היא הוויכוח בין משפחת חלל שרצתה לשנות את הכיתוב על מצבת בנה לבין משרד הביטחון שהתעקש על הכיתוב האחיד המקובל. אבל ואובדן הם נושאים קשים ורגישים, וכמובן שיש לגשת אליהם ברגישות וזהירות מרביות כפרטים וכחברה. לדעתי יום הזיכרון מזמין את כולנו לבחינה מעניינת של הדרך בה אנו זוכרים ומנציחים את החללים שהכרנו, מה משמעות הטקסים עבורנו, במה חשוב לנו לקחת חלק ומדוע.
