טור הדעה המצוין של ניצן הורביץ על הפקק בעליה לגשר רוקח החזיר אותי בבת אחת לחוויה הקשה של הנסיעה בציר הזה בשעות אחר הצהריים. כאשר עבדתי בפנימיה באזור כפר סבא, בכל פעם שהייתי חוזר בשעות אחר הצהריים לתל אביב נדרכתי ונכנסתי למתח איום לקראת הירידה מאיילון והעלייה על הגשר. ידעתי שאני עומד לפני ג'ונגל של חיתוכים, הידחפויות, צפירות וקללות, כשבסופו של דבר כולם יעלו על אותו גשר כדי להמשיך להיות תקועים בפקק גם אחריו. עבורי הפקק, וההתנהגות שסביבו, העלו מחשבות על התנהגות אנטיסוציאלית, וכיצד היא הופכת לנורמה בחברה בנקודות מסוימות. בימים אלו, בהם ראש הממשלה אינו טורח אפילו להכחיש שביצע את המעשים בהם הוא מואשם, אלא רק מתווכח בשאלה- פלילי או לא פלילי, הדיון הזה נראה לי רלוונטי במיוחד.
ראשית- מהי התנהגות אנטיסוציאלית? ההגדרה נגזרת מהאבחנה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, שמוכרת גם כפסיכופתיה. הפרעת אישיות זו מאופיינת על ידי הפרה חוזרת ונשנית של הנורמות החברתיות למטרת רווח אישי, אימפולסיביות המובילה להתנהגות מסוכנת, היעדר חרטה, חמלה ואמפתיה לקורבנות, התעלמות מביטחונם של אחרים והתנהגות תוקפנית ואלימה. אני מציע להתמקד בסעיף הראשון, של התעלמות והפרה של הנורמות החברתיות על מנת להשיג רווח אישי, בשילוב עם התעלמות מביטחונם של אחרים ומהנזק שנגרם להם.
מדוע אני טוען שעקיפה בתור בעלייה לגשר היא התנהגות אנטיסוציאלית? העקיפה הזו כנראה אינה מפירה שום חוק- יש קו הפרדה מרוסק בין הנתיבים ולכן מותר לעבור ביניהם למטרת עקיפה. למרות זאת, היא מפירה נורמה חברתית, נורמת התור, לפיה מי שהגיע ראשון- נכנס ראשון. הנורמה הזו אינה כתובה בשום מקום, אך כולנו מתנהלים לפיה, והיא מסייעת לארגן צמתים רבים בחיינו לרוווחת כולנו. יש לה גם מחיר כמובן, ההמתנה בתור לוקחת זמן, מעצבנת ומייגעת.
כשאני עוקף את התור אני למעשה מפר את הנורמה בכך שאני מחליט שהמעבר שלי דחוף יותר מאשר המעבר של כל המכוניות שעומדות מאחורי. אם אני אמבולנס זה כנראה נכון, ולכן אף אחד לא יתלונן אם אמבולנס יעקוף את התור. אבל רכב אחר שעוקף את התור מנצל למעשה את הציות של כל הרכבים האחרים לנורמה, ומפר בעצמו את הנורמה, לטובת גריפת רווח אישי- חיסכון של דקות ארוכות ויקרות בדרך הביתה או לעבודה.
בעיני הבעיה החברתית המרכזית בנקודות הללו מתחילה כאשר ההתנהגות האנטיסוציאלית הופכת לנורמה, כמו בגשר רוקח. כמה זמן תחזיק נורמת התור, כאשר הנורמה של הידחפות כל כך יותר משתלמת באותו רגע? מי לא היה רוצה לחסוך את דקות העמידה בתור בהינף הגה? הבעיה היא כמובן מה יקרה מחר, או בעוד שבוע, אם נוותר על נורמת התור. אם כולם ינסו להגיע הכי מהר שהם יכולים לעלייה לגשר, תוך התעלמות מכל גורם אחר, למעשה אף אחד לא יוכל לעלות על הגשר.
התור אולי מעצבן, אבל הוא שומר על בטחוננו ובסופו של דבר על היכולת שלנו להגיע ממקום למקום. גם אם הפרת הנורמה החברתית אינה עבירה על החוק, עלולות להיות לה השלכות חריפות על החיים של כולנו בכך שהיא מרסקת בהדרגה את הנורמות שכולנו סומכים עליהן שיסדירו את חיינו. חברה שבה התנהגות אנטיסוציאלית הופכת לנורמה היא חברה שלא בטוח לחיות בה, ואדם לאדם זאב. בעיני, בכל פעם שאנחנו עומדים בצומת ומתלבטים אם לחתוך, צריך גם להחזיק בראש את השאלה- האם זו החברה בה אנו רוצים לחיות?
