בסצנה נפלאה מהסדרה "Bigmouth" של נטפליקס (סדרת חובה בעיני לכל המתבגרים והוריהם) מסבירה "מפלצת ההורמונים" לנערה ג'ני, שבאותו יום קיבלה את המחזור הראשון שלה בטיול כיתתי לפסל החירות לאחר שאמה שידלה אותה באותו בוקר ללבוש מכנסיים לבנים, מדוע הכל באשמת אמא שלה. מה שמגיע מייד אחר כך הוא צווחת "אני שונאת אותך!!!!!!" וטריקת דלת מצלצלת. היצרים המשתוללים והשינויים המהירים בגיל ההתבגרות עלולים לייצר תגובות תוקפניות נגד ההורים- זלזול, ביטול, התרסה ובמקרים קיצוניים אף אלימות מילולית ופיזית. הכעס והתוקפנות שיכולים לצאת ביחסי הורים ומתבגרים בתקופה הזו עשוי להיות בלתי צפוי ומבהיל, הורים עלולים להיות מאוימים ולחוש אובדן שליטה, להרגיש מיותרים ולתפוס מרחק, להיעלב מההתרחקות או מההתנהגות המתנגדת של המתבגרים ובסופו של דבר לתפוס מרחק. אם הם אומרים כל הזמן שהם לא צריכים אותי, וצורחים עליי שהם שונאים אותי, בשביל מה לדבר אתם???
למרות התחושה שיש למתבגרים חלק מהזמן, שהם כבר עצמאיים לגמרי וכבר לא צריכים את ההורים, להורים יכול להיות תפקיד חשוב בתיווך עולם המבוגרים והגנה על הילדים דרך לימוד דרכי התמודדות ועצות המבוססות על ניסיונם. עם זאת, המתבגרים יוכלו לקבל את העצות וההשגחה של ההורים רק במידה והם יכירו בזהות העצמאית המתפתחת של המתבגרים. השינוי שעוברים הילדים מחייב גם שינוי בהורות שגם הוא תקופת מעבר והכנה להורות בגילאים מבוגרים. לפי הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין, הכרה באחר היא תגובה המעניקה תחושה שיש לרגשותיו ומעשיו משמעות עבורנו. ההכרה מחייבת את החזקת המתח בין הקטבים של נפרדות וקשר, כלומר- את עדיין הילדה שלי אבל את גם מגלה זהות חדשה ואני מתרגשת יחד אתך לגלות אותה. מאז ולתמיד נישאר קשורים אבל גם נפרדים.
כדי לא להגיע למצבי הקיצון, במידה ומתחילים גילויי אלימות יש חשיבות עליונה להישרדות הפסיכולוגית של המבוגרים מול התוקפנות של המתבגרים. המשמעות העמוקה של ההישרדות מול התוקפנות היא שהתוקפנות אינה הורסת את המבוגר- הוא אינו נכנע ואינו מחזיר באלימות, אלא שומר על גבולותיו האישיים לצד ניסיון כן ואמתי להבין את צרכיו של המתבגר והמסרים שהוא מעביר דרך ההתנהגות הזו. מה שעשוי לסייע בכך הוא ההבנה שהתוקפנות של המתבגרים נובעת ממצוקה ובלבול, כך שלצד הצבת גבול חד וברור מול גילויי אלימות או זלזול יש לגלות גם הבנה ורגישות לקונפליקטים המטרידים את המתבגרים ולמצוקה שהם משדרים.
ביומיום, כשאין אלימות אלא "רק" תחושה של ניכור וריחוק, חשוב לזכור שבגיל ההתבגרות ישנה תנועה בו זמנית של התרחקות מההורים, אך גם התקרבות אליהם: התלות בהשגחה והטיפול של ההורים יורדת ויש רצון של המתבגרים להבדיל את עצמם ולייצר זהות עצמאית; אך לצד אלו קיימת גם ההתקרבות לעולם המבוגרים, וביניהם ההורים (מבחינה קוגניטיבית, במראה הפיזי, בזכויות ובחובות), מה שיכול לייצר תחומי עניין משותפים חדשים ומגדיל את טווח האפשרויות לשיחה וקשר הדדי. המתבגרים עדיין צריכים את ההורים, משום שעולם המבוגרים הוא עולם חדש וזר והם זקוקים לתיווך שלהם כדי להכיר אותו.