רק לאחרונה התפרסמה כתבה המבשרת על עלייה מדאיגה של 33% תוך 5 שנים במספר המתבגרים המדווחים על תסמיני דיכאון ואובדנות בארה"ב. יתר על כן, בקרב נערות העלייה בדיכאון והאובדנות גדולה אף יותר: 58%! בישראל, מדווחת עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) על עלייה של יותר מ-50% בפניות הקשורות לדיכאון בין 2010-2016. המחקר האמריקאי מבשר על מגמה מטרידה ביותר- אובדנות בני נוער וילדים, שנחשבה עד השנים האחרונות לתופעה שולית (לעומת אובדנות במבוגרים) גדלה בכ-65% בשנים אלו. החוקרים קשרו את העלייה בתסמיני דיכאון ואובדנות לשימוש מוגבר במכשירים דיגיטליים והיעדר פעילות גופנית. אצל בנות, נמצא קשר גם בין אובדנות לבין שימוש מוגבר ברשתות חברתיות.
כיצד ניתן להבין את העלייה המבהילה הזו בתסמיני הדיכאון והאובדנות (בהנחה שתוצאות המחקר האמריקאי עשויות לסמן מגמה דומה גם בקרב בני ובנות נוער בישראל)? ראשית יש להדגיש כי ממצאי המחקר אינם מצביעים על סיבתיות אלא רק על קשר, קורלציה. כלומר- אם הילד או הילדה שלכם משתמשים באופן מוגבר במכשירים דיגיטליים אין משמעות הדבר שהם יסבלו בהכרח מדיכאון או אובדנות. עם זאת, ניתן לחשוב על מספר קשרים אפשריים בין שימוש מוגבר במכשירים דיגיטליים והיעדר פעילות גופנית לבין דיכאון ואף אובדנות.
החוט הראשון המקשר בעיני בין התופעות, הוא הניתוק מקשרים הדדיים. קשרים הדדיים הם קשרים בהם שני הצדדים מכירים באחרות והייחודיות של הצד השני, לצד הקשר והמשמעות המיוחדת שיש לו עבורם. אני מייחס תפקיד מרכזי לניתוק מקשרים הדדיים בגרימת דיכאון. תוכלו לקרוא על כך יותר בהרצאה שהעברתי בכנס ישראל השני לפסיכותרפיה יחד עם ד"ר יונתן הנדלזלץ. אני סבור שבמדיה הדיגיטלית קשה הרבה יותר לנהל קשרים הדדיים מאשר באופני תקשורת אחרים כיוון שהם מבוססים בעיקר על תקשורת כתובה, מה שמנטרל הרבה מהמרכיבים הלא-מילוליים של התקשורת הבין אישית; וכן בגלל הנפח שלהם- הרבה יותר קשר עם הרבה יותר אנשים באותה כמות זמן, מה שהופך את התקשורת פעמים רבות לשטחית יותר ולא מותיר זמן לחשוב ולהרגיש.
קשר אפשרי שני בין התופעות הוא העובדה שכאשר מבלים את הזמן בבהייה או גלישה במחשב או בטלפון, בהכרח לא עושים דברים אחרים- כמו פעילות גופנית, מפגשים עם חברים, שיעורי בית, חוגים וכד'. הדבר עלול להביא לצמצום ודילול של החיים הרגשיים והקשרים הבינאישיים, ולפגוע משמעותית בתפקוד וביכולתם של המתבגרים לעמוד בציפיות המוטלות עליהם.
קשר נוסף שניתן לחשוב עליו הוא מעין מעגל מרושע, שנובע מכך שלפעילות במרחב הדיגיטלי ישנו אפקט מאלחש, כלומר הוא מקהה רגשות לא נעימים ועוזר "לא להרגיש" במצבים בהם זה האפקט הרצוי. דוגמא לכך ניתן למצוא בכל סיטאוציה של המתנה בה אנו נתקלים, למשל בזמן עמידה בתור או המתנה לאוטובוס. זוהי סיטואציה מעוררת חרדה, משום שהיא מלווה ברמה גבוהה של אי וודאות וחוסר שליטה, ולכן רוב מכריע של האנשים כיום בוחר "למלא" את הזמן הזה בעזרת הטלפון הנייד, ולא לחוש את החרדה הבלתי נעימה הזו. כאשר אנשים חשים רגשות לא נעימים לאורך זמן עלולה להתפתח נטייה לאלחש את הרגשות הללו בעזרת המכשירים הדיגיטליים. הבעיה העיקרית עם דרך התמודדות זו היא שלא מתאפשר לאדם להרגיש את הרגשות הכואבים, לעבד אותם יחד עם אדם אחר או עם עצמו ולזכות באפשרות להחלים ולעבור הלאה. במקום, המצב הרגשי נשאר סטטי ועלול אף להחמיר, משום שאין מגע עם הרגשות הכואבים.
אם אתם מרגישים שהמתבגר/ת שלכם מבלה זמן רב מדי בפעילות במכשירים דיגיטליים, מצב הרוח שלהם לא טוב ואתם מזהים ירידה תפקודית, המלצתי היא לגשת ולנסות לברר אתם מה שלומם ומדוע הם כה שקועים במכשירים. שיחה עם הורים או חברים יכולה להיות הפתרון, אך אם זה לא מספיק ניתן תמיד לפנות לפסיכולוג ולהתייעץ.
לסיכום אני מעוניין להדגיש שהמכשירים והמדיה הדיגיטלית אינם בעיה בפני עצמם, אלא הופכים לבעיה רק כאשר דפוסי השימוש בהם הופכים לא בריאים, ותורמים בדרכים שונות להרעת המצב הנפשי ופגיעה בתפקוד. מתבגרים עלולים להיות פגיעים יותר לתופעה זו משום שהם משתמשים באופן אינטנסיבי במכשירים הללו וגדלו אתם ומשום שהם מתמודדים גם כך עם קונפליקטים ורגשות קשים ומורכבים. בפוסטים הבאים אגע בקצרה בקונפליקטים האופייניים לתקופה זו וביחסים בין המתבגרים להוריהם.